ריב״ש משתעי אהין עובדא עובדא הוי באיתא חדא דהות רחמא מצוותא כו׳ הדא אמרה ישן מותר כרוך הוי. ובמס׳ תרומות פ״ח גרסינן ברור הוי והגר״א ז״ל בכי״ק מגיה שם בור הוי ופרשתי במסכתא תרומות דה״פ דרצה להוכיח דישן מותר מהדין עובדא דהוי משתעי ריב״ש שהאיש הישן רצה לאכול וע״ז מדחה דז״א דבור היה פי׳ ע״ה דאין בור ירא חטא:

רבי ירמי׳ בשם ר״ח ב״ב כל אירסים מעלים חטטים ושל נחש ממית ע״כ הוי דבר סכנה ומחללין שבת עלה משום פיקוח נפש. וכן תני ר״ח ג״כ דהוי פיקוח נפש דאמר ר״ח אין נשאלין על הגילוין פי׳ כדאיתא בפרק בתרא דיומא גבי פיקוח נפש דדחי שבת הנשאל הר״ז שופך דמים. וע״ז מביא הא דר׳ ירמי׳ בעי קומי ר״ז ובמס׳ תרומות פ״ח גרסינן ר׳ ירמיה שאל מר״ז ע״ז מקשה הא מארי׳ דשמיעתא ולשאול לי׳ בתמי׳ הא ר׳ ירמי׳ הוא מארי׳ דהאי שמעתתא דהוי פיקוח נפש ואיך שאל לה ומשני מתנמנם הוי וע״ז שאל אם מתנמנם הוי כישן ואסור או דהוי כניעור ומותר:

ר״א ר״י בשם בן בתירה יי״נ שנפל לבור ימכור כו׳ ר׳ אסי בשם ר׳ יוחנן סתם יינו כו׳ הפקידו אצלו אסור בשתי׳ ומותר בהנאה ע״ז בעי ר״ז קומי ר׳ יוסי מה במייחד פי׳ דלמה מותר בהנאה הוא ע״כ דמיירי במייחד דאל״כ קשיא ממתניתין דפ״ג דדמאי דגרסי׳ המפקיד פירותיו אצל העכו״ם הרי הן כפירותיו ויש לפרש המשנה בב׳ אופנים או כפירותיו של ישראל ממש או כפירותיו של עכו״ם כדאיתא כ״ז בירושלמי בפ״ג דמס׳ דמאי ה״ד עיי״ש היטיב ובדברינו וס״ל לר״ז דפירוש המתניתין הוא כפירותיו של עכו״ם כמו שיטת ר׳ מנא בסמוך ולא כר״ח דס״ל בפי׳ המשנה דהוי כפירותיו של ישראל אלא כר׳ מנא דמפרש כפירותיו של עכו״ם ע״כ דלא מהני חותם אחד. ומוקים ה״א דר׳ יוחנן דמתיר בהנאה מיירי ע״כ במיחד. ע״ז השיב לו ר׳ יוסי דמיירי במפקיד ואינו מבורר בטעמו דר׳ יוסי למה ס״ל דבמפקיד מתיר נמי ר׳ יוחנן אם דס״ל לפרש המשנה דדמאי כר״ח בסמוך דהוי כפירותיו של ישראל או דס״ל כר׳ מנא דהוי כפירותיו של עכו״ם אך מכל מקום מהני חותם אחד ע״ז מביא הגמ׳ אתא ר׳ אבוה בשם ר״י שלש יינות הן כו׳ הפקידו אצלו בחותם אחד אסור בשתייה ומותר בהנאה וע״ז אמר ר׳ ירמי׳ לרבי זעירא חמי מה אמר לא אמר בשם ר׳ יוחנן אלא בחותם הא בלא חותם ע״כ אוסר ר׳ יוחנן. וא״כ ע״כ הא דסבירא לי׳ לר׳ יוסי אליבא דר׳ יוחנן במפקיד ע״כ מיירי ג״כ בחותם אחד דאפילו למאן דמפרש כפירותיו של עכו״ם וחשוד להחליף מ״מ מהני חותם אחד ולא בעינן במיחד והורי ר״ל במיחד כר״ז והוי ר״ז חדי בה והשתא מביא הגמ׳ המשנה אצל העכו״ם כפירותיו ומפרש להמתניתין ר״ח בעי קומי ר״מ מה כפירותיו ממש ר״ל כפירות של ישראל ואם הפקיד אצלו טבל הוי טבל ודאי ולא חיישינן שמא החליף העכו״ם בפירותיו [ויש קנין לעכו״ם בא״י להפקיע מיד מעשר] אלא דהוי כפירותיו ממש ר״ל פירות של ישראל ממש והוי טבל ברור וע״כ פוטר טבל ברור במקום אחר ע״ז אמר לי׳ ר״מ ולכל דבה ר״ל לכל החומרות דחיישינן שמא הוי של ישראל וחייב בתו״מ וא״י להפריש על טבל ברור שמא הוא של עכו״ם [ואם הפקיד מתוקנים פטור ממנפ״ש ולא הוי חשש דמאי שמא החליף העכו״ם על של ע״ה והוי דמאי כמו ברישא דההיא מתניתין ור״ש ס״ל דמאי דחיישינן שמא החליף בשל ע״ה עי׳ בפי׳ המשניות בפרק ג׳ דמס׳ דמאי ותמצא כן] וע״ז מסיק ולא על יאות הוי ר״ח מתריס לקבלי׳ כדמסיק הפקידו אצלו בחותם ר״ח ור״מ חד אמר אסור וחד אמר מותר מה פליגין בהנאה אבל בשתי׳ אסור. ונמצאו דאפילו לר״ח חיישינן לשתי׳ וע״כ לא על יאות הוי ר״ח מתריס לקבלי׳:

ועורות לבובין כו׳ ר״י בשם רב הלכה כרשב״ג כיצד הוא עושה קורעה עד שהיא בחיים ומוציא לבה לע״ז. כיצד הוא יודע כו׳ אמר ר׳ יוסי ותשמע מינה שחט בה סימן אחד אע״ג דאתמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר. וכא נאסר פי׳ דמכאן ש״מ דאע״ג דהמשתחוה לבע״ח לא נאסר דדבר שיש בו רוח חיים אינו נאסר אבל כשעשה בה מעשה נאסר דהא הכא בעורות לבובין דנקרע מחיים ומ״מ אסור והוא משום דעבד בה מעשה. והוא כדאיתא בבבלי דף נ״ד ע״א אע״ג דהמשתחוה לבהמת חבירו לא נאסרה עשה בה מעשה אסרה וכו׳ דאמר ר״ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו״ם כיון ששחט בה סימן אחד אסרה עיי״ש והנה כבר נחלקו הט״ז ז״ל ונקה״כ ז״ל ביו״ד סימן ב׳ דהט״ז ז״ל ס״ל דבעינן ששחט לכל הפחות סימן אחד דיעשה אותה נבילה אבל במעשה כל שהוא במעשה בעלמא לא נאסרה ולא לחנם הזכיר ר״ה ששחט בה סימן אחד. אבל הש״כ ז״ל חולק עליו וסובר דסימן אחד לאו דוקא אלא כל שהיא [וכן מפורש בתוס׳ ז״ל דף נ״ד הנ״ל] ומכאן מפורש כהש״כ ז״ל דהא מוכיח בכאן מהא דעורות לבובין דנאסר מחיים ע״י מעשה. וא״כ ע״כ דסימן אחד לאו דוקא דהא קרע דלבובין הוא קרע קטן של העור שע״ג הבשר ונגלד פורתא העור העליון וגלידה במקצת ואין להוכיח הך דינא מגוף המשנה דקתני ועורות לבובין והא הוי מחיים ז״א דמהמשנה אין ראי׳ כלל דאיכא למימר דעיקר העבודה הוא מה שמוציא הלב מחיים דרך הקרע הזה וע״כ הוי ע״י העבודה הזאת מתה דניטל הלב הוי מיתה [עיי׳ במס׳ תמורה דף י״א ע״ב ברש״י ז״ל] משא״כ מהירושלמי הזה מוכח שפיר דאי ס״ד דהקרע בעצמו לא עבודה היא אלא העבודה היא מה שמוציאין הלב דרך זה הקרע א״כ קשה מנין להוכיח מכאן דאע״ג דהעובד לבע״ח לא נאסר מ״מ בעביד מעשה נאסר ז״א מנ״ל דלמא שאני עורות לבובין משום דעיקר איסורו מה שמוציאין הלב דרך הקרע ואז נעשה ע״י העבודה הזאת מתה. ואם כן מנ״ל להוכיח מכאן דעל ידי מעשה דסימן אחד נאסר אלא ודאי דהקרע גופי׳ הוי עבודה והוי איסורו מחיים ומכל מקום אסור ומוכח דבעבד בה מעשה נאסר אלמא דבמעשה כל דהוא סגי והוא מוכח כשיטת הש״כ ז״ל: